שעון מראה שלוש

לפני שלושה חודשים הגשמתי את חלומו של אהובי. מאז שנולד הוא רצה ילדים. הוא תמיד ניסה לשכנע אותי בטענה שאני אהיה אמא מגניבה. בעולם המושגים שלו זה אומר לרקוד לה ריקודי בטן, במושגים שלי זה ללמד את הילד מילים במרוקאית, לא בהכרח טובות. אחרי ארבע וחצי שנים יחד הבאנו לעולם ילדה רכה וקראתי לה רונה. כמו בשיר, אני יודעת היא תהיה שלו יותר מאשר שלי

במשך תשעה חודשים ארוכים נשאתי בגופי את שעשינו, מקשיבה לשלל עצות והערות מכל עבר. בלעתי חומצה פולית וסתמתי את האף כדי לא להריח. באולטרסאונד צחקתי במבוכה. לא הלכתי לקורס הכנה ללידה ובעיקר התעסקתי בפחדים, מה יהיה. כל יום באותו שעה מאוחרת רגע לפני שהתחילו הנחירות של בעלי והבעיטות של הקטנה הייתי מבהילה את אהובי בשאלה, האם אצליח להחזיק את התינוקת בידיי, הכישורים המעטים שלי עם תינוקות כרסמו את כולי.

בסוף היא יצאה, מתוך פתח קטן בבטן משכו אותה. המרדימה שעמדה מעלי תיארה לי את הנולד. תחילה הטוסיק הרגליים ואז ראש מלא שיער, או הפוך. חיכיתי לבכי והוא לא בא,

אז שאלתי בקול היסטרי למה?

הפרופסור הציץ לי מעבר לסדין ושאל את חושבת שזה כמו בסרטים?

לא ידעתי מה לחשוב ואז היא הייתה שם, מרחק של כמה מטרים מאיתנו, הפרופסור החזיק אותה מולנו נקייה ובוכה, יפה כל כך ולא בגלל שהיא שלי. אהובי הלך איתה לבדיקה הראשונית, אני נשארתי לסגירת הבטן והקשבתי לשיחת החולין של הרופאים.

כמה רגעים עברו והיא באה, קירבו אותה אלי ולרגע הסטתי את מבטי ממנה, נבהלתי מהפנים הקטנות שאמורות לקשט את חיי לנצח. הלחי שלה נגעה בשלי וברגע נחתכו כל הפינות החשוכות שמילאו אותי. .התלהבתי מאצבעותיה הארוכות והציפורניים שעוד ישרטו את פניה בלי שתתכוון

והיא הלכה לה שוב עם אהובי לבדיקות שכמו הדמעות לא יפסיקו לזרום במשך חמישה ימים שנבלה בבית החולים. הדמעות היו על שמחה, על הפחד מאחריות, על הניתוח שפצע את גופי והפך אותי לנכה זמנית. על הנשים שהיו איתי בחדר ולא הפסיקו גם הן להתייפח. על חוסר התאבון והאוכל הנורא. או בפשטות- הורמונים. השיא היה כל בוקר בחמש ושלושים בבוקר במסע מהחדר אל התינוקיה. הייתי כמו מרחפת, נפעמת לפגוש בה אחרי לילה בנפרד. זו הייתה החלטה לא פשוטה, הניתוק

בלילה הראשון ניסיתי להיות שם בשבילה למרות ההפצרות מצד אהובי שאנוח. התעקשתי לתת לה לאכול. כשהטלפון צלצל קמתי וצעדתי עם חור בבטן לתינוקייה כדי להניק אותה, זה לקח לי שעתיים וחצי. כשהחזרתי אותה לחדר התינוקות מותשת, ראיתי את האחות יושבת ובחיקה שתי תינוקות מתוקים ורגועים, מפמפמים את המוצץ בכיף. הפחד שאף אחד לא יטפל בתינוקות שלנו כמו שצריך נעלם. ידעתי שאני צריכה לנוח כדי להיות שם בשבילה אחרי המסע בבית חולים. אז מסרתי אותה לאחות שהניחה אותה בידייה בתנוחת נמר שאפילו לא ידעתי על קיומה.

התחלתי ללכת בחזרה אל החדר מבלי להסיר את מבטי מהקטנה. היא הייתה כל כך שלווה ולא שמה עלי בכלל. פיצוצים של בכי וצחוק געו בתוכי בלי סוף. הבנתי, שהילדה הזאת היא התגשמות החלום שלי.

#הריון #לידה #תינוק #ניתוחקיסרי