אל תקראו לי אמא

ספרי קצת על עצמך ,הם מבקשים ממני בראיון עבודה. ובכן, ממה להתחיל אני חושבת לעצמי, שעד לפני עשר דקות הייתי לבושה אחרת, החלפתי לפחות חמש הופעות וגם זו נוראית בעיניי. ומה עם זה שהשארתי את התינוקת שלי בוכה בידיים של הדוד שלה, הרווק חסר הניסיון וטסתי למונית מלאת שנאה עצמית?

אז מי אני?

אני אמא לשתיים,

אני אמא לשתיים שאחת צועקת לי באוזן אמא אמא אמא אמא אמא והשנייה מושכת באוזן שנותרה לי.

אני אמא לשתיים שאוספת את הילדות כל יום ברבע לארבע אחת במנשא ואת השנייה מקווה שאיזה הורה יקפיץ לי למעלה כדי שאני לא אזיע במקומות שלא ידעתי שקיימים.

אני אמא לשתיים שמכינה כל יום את אותה ארוחה לילדות שלה. והן חולות על זה. אני לא אוהבת את השאריות אבל בכל זאת אוכלת.

אני אמא לשתיים שבוכה לפחות פעם ביומיים,

אני אמא לשתיים שאוספת את מגרש הצעצועים בסלון כל יום מחדש.

אני אמא לשתיים שרואה כל יום הכלה מאיסטנבול ואת הפרק של רביעי משאירה לחמישי כי אני יודעת שהוא שוב ירדם איתן במיטה.

אני אמא לשתיים שנשבעה שלא תלביש את הילדה הגדולה ורוד והיום הילדות נראות כמו זרחן מהלך על שתיים,

אני אמא לשתיים שמכורה לסטורי של הכביסות שלי, חושבת על כביסות ביום ובלילה ובחלומות.

אני אמא לשתיים שאומרת אצלי יש גבולות אבל שמה מיקי רק עוד אחד אחרון ארבע פעמים ברצף,

אמא לשתיים,

כזאת שאין לה פנאי לחשוב אם היא מספיק טובה.

אני אמא לשתיים, ועם הילדה הגדולה שלי נשארתי שנה וחצי בבית, ועוד חצי שנה בכיתי למה לא נשארתי איתה עוד. עם הקטנה ברחתי אחרי שמונה חודשים ואפילו לא בכיתי כששמתי אותה אצל המטפלת (אמא שלי בכתה).

תשאלו למה,

כי נזכרתי במישהי שאהבתי ממש,

שאוהבת לצחוק ממש. עד שכואבת הבטן. בדיוק כשהיא שותה משהו נזכרת לצחוק. מהכל, ומכלום

צועקת וטוענת שככה היא מדברת,

אוהבת לקרוא וכבר מלא לא ראיתי אותה פותחת ספר,

היא אוהבת לשתות, לעשן ולשיר קריוקי,

אוהבת להסתובב לבד, לבד, לבד!!

שונאת הגוף שלה ואוהבת את הגובה,

לא יודעת ללכת על עקבים ומאושרת מטרנד השמלה וסניקרס,

בוכה משירים בעיקר בבוקר באוטובוס כשאין מקום לזוז,

אוהבת ברגר קינג יותר ממקדונלדס,

ומעדיפה למות מאשר לבלות את שישי בבוקר בניקיון ובישולים (זה קורה)

אוהבת שגרה, משעממת כזאת כמו בפרקים של החיים עצמם,

ונוסטלגיה, כזאת שתזכיר כמה רזה הייתה על החוף בקופנגן.

והילד הזה הוא אני.

בתוך רכבת ההורות הבלתי נגמרת אני מחפשת את האדם שבי, את הזהות שלי. אני מחטטת בפצעים ולפעמים זה שורף נורא, להביט בחלקים שבי מתפזרים באוויר בלי יכולת לחבר אותם בחזרה. זה הכי קשה. לאסוף את שירן לפני, לפני שתמונה של הקטנה מחזיקה אפרוח הייתה שיא היום שלי, לפני שהתלהבתי ממדבקות "אמא של שבת". ולפני הכל, לפני שאתן מאחלים לי "רק נחת מהבנות", כי רק ככה נראה לכם שאוכל להיות מאושרת תאחלו לי להגשים את עצמי.

ומה החלום שלי, תשאלו.

לזכור לאהוב את עצמי. כל בוקר מחדש, בגינה, במקום העבודה, בכביסות, בכתיבה, בבישולים ובפנים שלו.

למען הסר ספק האישה שכתבה את הפוסט אוהבת את הבנות שלה אהבת נפש! שרופה, מטורפת, מדורה אני על היופי המושלם.