חיסון וגעגוע

יום האישה הבינלאומי 2014 בעבודה אני חוגגת עם ורד ופרוסת עוגה כיאה לחבורת הרוסים שעבדו איתי.

יום האישה הבינלאומי 2015 בעבודה אחרת נלחמת בצעקות של לקוחות בטלפון על גורלנו המר (שוב תפרו להם ביטוח ואני נטולת תקווה).

יום האישה הבינלאומי 2016 בבית, לא קולטת מאיזה צד שמים חיתול ומה זה מיטפטף לי מהציצי.

יום האישה הבינלאומי 2017 אני קונה כרטיס. טיסה. לברצלונה. עם חברה.

שבוע לפני הטיסה בוכה ומתחרטת כל לילה. פוחדת שרונה תשכח אותי. אורזת לה אאוטפיט לכל יום ולכל לילה. משאירה לאהובי הוראות מדויקות לכל דקה ביום, ספר אהוב, בובה אהובה. כעסתי על עצמי שהעזתי בכלל לרצות לטוס אבל באותה נשימה של עוד חיתול מסריח מקקי אני רוצה להיזכר מי אני שאני לא מנגבת את מיס רוקנרול הקטנה שלי .

אני אורזת במזוודה גדולה את הבגדים הכי מרזים וכאלה שבא לי להשאיר במלון כדי להכניס את הבגדים החדשים שזה כמובן טריק ידוע למבינות עניין. בשעת בוקר מוקדמת מידי קמתי לצאת לשדה ובדיוק כמו אז הערתי אותו רגע לפני הטיסה ושאלתי איך אתמודד עם המרחק מהקטנה.

אני נרגשת לבשר לכם, מגיע לי גביע גדול ויפה (רצוי אכיל), רק נכנסנו לטרמינל והיא יצאה ממני, בת עשרים וקצת לפני הטיסה הראשונה לתאילנד פלוס סנטר נוסף וחמישה קילו מחמיאים. לגמרי אני. נשבעת שלא חפרתי ולא הזלתי ולו דמעה כל המסע שופינג המטורף הזה (גם פארק גואל היה יפה אבל סגרו שבאנו).

כשדיברנו במסנג'ר ראיתי שהילדה נראת כמו ניסיון כושל של שבוע האופנה, מריחה לי כמו מפעל של אסם ודוחפת לי נשיקות ומוצץ לתוך הטלפון.

יום אחרי שחזרנו קיבלתי כאפה היישר לשגרה, חיסון של גיל שנה,

תחזיקי אותה חזק

היא בכתה את הבכי הכי כואב ביקום ואני איתה בשקט

לא קרה שום דבר את סתם בוכה

אחותך סתם ולא, אני לא מדברת במובן המקצועי.

כמו מפעל לעופות קטנים הם נהיו, חד וחלק.

שני הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם מול הקטנה זה לחסן ולהיות רחוקה. עשיתי את שניהם וחשבתי שזה יהיה בדיוק ההפך, בוכה בטיולים חזקה בחיסונים. אני יודעת שאי אפשר להיות אמא בלי דרמות, בלי פחדים ודופק מהיר.

זה מצחיק שאני כל כך שואפת להיות קלילה וזורמת. זה מצחיק שחשבתי שהיא תעבור את השנה אני אוכל לעקוף את הפחד. זה קשה, הכי קשה לחיות את החיים עצמם. אבל עדיין בתוך כל הסבך הזה אני חושבת שכל אחת צריכה לתת לעצמה סופש נטול גברים ותינוקות, ולחסן. הדמעות, הן תמיד זולגות מעצמן.