ספטמבר לגן ויאללה בלאגן

הבית שלנו כל כך לבן, הפינת אוכל – לבנה, הספה לבנה (לא אכפת לי לא אכפת לי, רציתי לבנה ויהי מה!) הוילונות לבנים, השידות לבנות. כסא האוכל של רונה- הלבן מאיקאה. ורק הדמעות שלי שזולגות עכשיו שקופות, כמו שאני מאז הכניסה שלה לגן.

ביום הראשון נשארתי איתה שעתיים שלמות. היא החזיקה שקית במבה שקיבל כל פעוט הלום קרב. היא נדבקה אלי כמו שתמיד רציתי אבל היא בדרך כלל מעדיפה להידבק לאבא שלה. בחיים לא ראיתי אותה ככה, או שאולי היא לא ראתה אותי אף פעם ככה.

ביום השני הייתי שעה והלכתי, עשיתי ויברח בלי שהיא תראה. היא הייתה צריכה להיות שם שעתיים בלעדי. שק הדמעות נקרע וכל דקה שרפה לי את הלב. כל צעד בדרך לאסוף אותה היה כבד ופחדן. בסוף הגעתי, היא שכבה גמורה מעייפות והגננת ליטפה אותה. ואיך שראתה אותי התנפלה עלי בבכי. אני עוצרת רגע, מה זה, מה אנחנו עושים פה? מנסים להרגיל ילדה בת שנה וחצי להיות עם אנשים אחרים?

זה טבעי כל אחד עובר את זה כל אחד צריך את זה, הפה של כולם אומר אבל הלב לא משחרר. מותר לך להרגיש ככה, לא לא מותר לי, אני צריכה לרצות את זה. היא לא מתגייסת לצה"ל שאני צריכה ללמוד לשחרר. היא הילדה שלי ובחרתי לגדל אותה שנה וחצי בבית כי זה נראה לי טבעי שאני שיצרתי תהיה זאת שתעצב, כבר דיברנו על זה בפוסט אחר.

ביום השלישי היא כבר אכלה צהריים עשתה שנ"צ והיממה את כולנו. רק אני המשכתי לבכות. הן סיפרו לי איך היא לא הסכימה שיעזרו לה לאכול, לא הסכימה לשים סינר ואיך היא אכלה את הקציצות כיאה לרונה שהיא. אני יודעת שעשיתי משהו טוב אבל לא אכפת לי, אני צריכה לבכות עוד עוד ועוד עוד עוד. לפרק לגורמים כל חלק שלנו מהזמן שהעברנו יחד.

ישבתי בבית שבוע וחצי מאז שנכנסה לגן ועד שמצאתי עבודה (מהר מידי). ואז הבנתי שזהו כל אחת הולכת למקום שלה. נו תגידו, זה טבעי זה טבעי, זה מיץ תפוזים תשעים וחמש אחוז פרי והשאר תרכיז. זאת הפרוסת שוקולד של אחרי השנ"צ. זה האנשים המבוגרים שאני מדברת איתם כל יום ולא את. זאת את עם השמיכי שחילקתי לשתיים כדי שיהיה לך קצת מהבית בגן. זאת את שהציור שלך תלוי בין הציורים של כולם ואני לא צריכה לחפש את השם כי אני יודעת מי פיקאסו שלי. זאת אני מחכה לצלצול יש לה חום ורצה לקחת אותך רק כדי לגלות שבבית הכל עובר. זאת את ביישנית קטנטנה שפתאום זורקת את המוצץ ומתחילה לצעוק להם שם מילים. זאת אני שכבר לא צועדת בכבדות כל יום אל הגן (רק מתנשפת מהעליה) רצה לראות את הפנים הקטנות שמשתנות לי מהר מידי. וזהו את כבר לא שמה עלי, התרגלת.

התחושה שמלווה אותי מאז שהכל נכנס לשגרה החדשה היא שבעיקר ויתרתי מהר מידי על החינוך הביתי, לא השתמשתי במספיק כלים ויש כלים- יש גן עם אמא וקבוצות של אמהות שמתארגנות למפגשים ויש המון פעילויות (מי שמעוניינת יכולה לפנות אלי אני אמליץ לה) אולי זה הפחד ניהל אותי, שמה שיגדיר אותי בחיים זה להיות 'אמא' ורק אחר כך אני שירן עם עצמאות ויכולת ובחירה שהיא רק שלי. זה הדור הזה שנולדתי לתוכו שמפחד כל כך מבחירה בדבר אחד ויציב בחיים, שחס וחלילה לא יספיק לטעום מכל מה שיש לעולם הזה להציע. האמהות תלווה אותי כל החיים וגם המחשבות הטורדניות של מי אני ומה אני עושה כדי להרגיש שהבחירות שלי נכונות או לפחות מרגישות כמו.

בסופו של דבר טוב לה בגן ולי נחמד בעבודה, אבל זה לגמרי מרגיש כמו תרכיז.

פליז די, אל תלכו עם התיק של הגן על הגב לכל מקום ואם כבר אז שיהיה בסטייל שיתאים גם לאמא וגם לאבא

יש לה מטפלות מהממות בגן זאת הנחמה הכי הכי שיש

החיים קשים בלי שנ"צ

#אהבה #אמא #בלוגאמהות #גן #ילדים #תינוקות #דורהוואי #הצלחה