סיפור הלידה של גליה

48 שעות לפני יום הולדת שנתיים של בתי הבכורה זה התחיל, צירים בהפרש של חמש דקות. באותו ערב עוד הספקתי לערוך קניות בסופר ולאסוף חבילה של אסוס. חיכינו כמה שעות והתקשרנו לסבתא שתגיע. כל הדרך צחקתי שזה לא כזה נורא כמו שעושים מזה, כואב אבל נסבל. צחקנו בקבלה אצל האחות, אצל הרופאה וכל הדרך הביתה שאמרו שנחזור למחרת שיתקדם. תהיתי לאן יש להתקדם ותוך כדי הודעתי לאמא שלי שתעלה על אוטובוס כי אני עוד שניה יולדת.

כשהיא הגיעה, נכנסתי לישון, או לפחות לנסות ובין נמנום לנמנום התחלתי להרגיש את הפרשי הזמן מתקצרים בין ציר לציר. החיוך התחיל לזייף והאנחות גברו. מצאתי את עצמי כל חצי שעה במקלחת, מתחננת שיפסיק לכאוב. כשהגדולה חזרה מהגן, נישקתי אותה, חיבקתי ובכיתי כהרגלי.

בשעה 18.30 בערב הרופא במיון פסק שאנחנו נכנסים לחדר לידה עם פתיחה 3.5.

אפידורל? אני ודודי הבטנו אחד בשני מעט מהוססים אבל שוב הרופא פסק, אפידורל.

בחדר הלידה האחות קיבלה את פנינו ולא הרבה אחריה הגיע איש האפידורל, קטן ממושקף ונחמד. התחושה הקרה במורד הגב הייתה נעימה, מרגיעה, מעודדת. אבל שעתיים מאוחר יותר זה כבר לא עזר לי, הרגשתי את הצירים בכל רגע ורגע, קיללתי את כל מי שהיה סביבי, גם את איש האפידורל שנקרא להזריק לי סיבוב שני חטף האשמות למצבי.

אחרי 6 שעות של אי התקדמות הגיע הרופא (אותו אחד שקיבל את פנינו במיון) שמע את הצעקות, בדק את המדדים וביקש לעשות לי זירוז ידני, הסכמתי רק כדי לסיים עם זה. המשכתי לצעוק בלי בושה וברגע אחד הרופא הישיר אלי מבט ונאם לי את סשן ההרגעה ושליטה עצמית, הוא הוסיף עוד מס' מילים על קיסרי, אבל אני, מכיוון שאת הלידה הראשונה עברתי בניתוח קיסרי, לא פחדתי. אבל עדיין רציתי את הרגע הזה של עור אל עור מיד לאחר הלידה.

הסתובבתי על הצד עצמתי את עיניים והפסקתי לקלל, זה עבד. שעה לאחר מכן בדיקת אחות, אני בפתיחה מלאה, ייקח זמן. אני שוב נדרכת, תופסת את אהובי ומבקשת ממנו שזה יפסיק לכאוב. זה לא. ואז המוניטור מצפצף מידי פעם. האחות ממהרת להתקשר לרופא, הוא מגיע, בודק ומסביר לנו שהיא חייבת לצאת מאחר ויש האטה בדופק ועוד מילה אחת "וואקום".

אני לא יודעת להעריך כמה זמן עבר עבר עד שנכנסו לחדר לפחות עוד 3 אנשי צוות. ראיתי את הרופא אוחז במכשיר שמיועד לשלוף את הקטנה והרגשתי שאני לא יכולה לנשום, מיד נתנו לי מסכת חמצן שרק העלתה לי את מפלס החרדה. משכתי את המסכה וקרעתי את העירוי.

תלחצי או שנלך לקיסרי. הרגשתי שאני נעה בין כאב לפחד והיד שמלטפת אותי שייכת לפנים מוכרות שאני כל כך אוהבת מנסים להרגיע אותי. אני אלחץ אמרתי לעצמי רק בשביל לסיים עם זה. לחצתי 3 פעמים ארוכות. והיא יצאה. הניחו אותה עלי, ובמאמץ רב ניסיתי לשלוח יד. אבל לא היה בי מספיק כוח. לא לבכות, לא לקלל, לא לאהוב.

אז זה לא הסתיים בקיסרי, והתחושה הטראומתית לא עברה אחרי שבוע כמו שכולם אמרו. זה איתי, לפעמים בנהיגה בכביש, לפעמים כשאני רואה תינוק שרק נולד. אבל כשאני מביטה בפנים הקטנות שהאחות בטיפת חלב אמרה שיש לה ראש גדול מהממוצע, אני שוכחת מהכל והלב שלי דופק בקצב סדיר ונורמלי של אמא לפעוטה עם ראש גדול מהממוצע.

‏גליה אוטוטו בת שנתיים

היא אוהבת את אחותה הגדולה וחתולים, לא בהכרח בסדר הזה

היא ירשה ממני את התלתלים ומהמטפלת הסרילנקית שלה את האהבה לחריף