החלב ואני

הפעם הראשונה שהניחו את רונה בידיים שלי הייתה כמה שעות אחרי שהתאוששתי מהניתוח, אם בכלל אפשר לקרוא לזה התאוששות. השעה הייתה כבר תשע בערב וביקשתי מדודי שילך להביא אותה. האחות הגיעה איתה והציעה שאני אניק אותה. היא הורידה לי את החלוק פתחה לרונה את הפה, כיוונה וזה התחבר! זה פשוט קרה, בלי בעיות.

הייתי מופתעת ונלהבת בעיקר כי שמעתי רק דברים רעים על מפגש ראשון של פטמה תינוק. או שהתינוק לא הצליח לינוק או שיש חסימה בשד. בבוקר למחרת האחות הביאה לי אותה עם דיווח על הלילה - אכלה בארבע יאללה ביי. לחצתי על הכפתור של האחות שבעים פעם לפני שחסרת השם תתעורר, עזרו לי לקום כדי לעבור לכורסא אבל לא סתם כורסא, כורסאת הנקה. ושוב חיברה ושוב ינקה ובאמת שזאת הייתה תחושה נהדרת, להצליח לעשות את זה. אחרי כמה שעות באה האחות שהדריכה אותי והעניקה לי צמיד "אני מניקה מקצועית" או משהו בסגנון כדי שתמיד בסיום ההנקה אענוד על היד בצד האחרון שממנו הנקתי.

הייתי גאה, שמחה וכואבת, התייסרתי על כל פעם שנתנו לה תחליף בלילה, כי המצפון וגם הגודש בשד פשוט גמר אותי, התחושה של הבובה בחלון ראווה? תיגעו בזה בהזדמנות, בדיוק אותו דבר בזמן גודש.

וכך נפתח בית החרושת בבית משפחת לוי, כתמים של חלב בכל מקום, חולצות מעוטרות סביב החזה, נזילות חלב משמחות. בלי סתימות רק אוקסיטוצין (הורמון האהבה). שתינו ישנו טוב (חמסה) היא עלתה במשקל ופיתחה פולקעס מהממים ואני גיליתי בעזרת ד"ר גוגל שכל יום הנקה שורף לי חמש מאות קלוריות.

כראוי לאבודת קריירה שכמותי חשבתי על אפיק חדש וביררתי על לימודי ייעוץ הנקה. (מספר שנות לימוד מאסיביות, מבחן באנגלית כל 4 שנים ואת רשאית לנבוח על אמהות שהן לא שואבות מספיק). שאבתי חלב ותרשו לי לציין, שאיבה זה השטן. השטן שרק בעזרתו את יכולה להיעדר מהבית. גם השלב שהיא לא רצתה מהבקבוק רק מהדבר האמיתי הכה בי, שגם זאת תחושה עילאית בשבילי. היא רוצה רק אותי, היא תלויה רק בי. אבל גם זה נפתר על ידי התעקשות.

בסוף הפסקתי לשאוב, היא התחילה לאכול מוצקים ובהנקה זה לגמרי עניין של היצע וביקוש. החלב כבר לא נזל, סתם כמו קולה בלי גזים. אבל המשכתי כי כולם היו מרוצים. אולי אני לא. אבל פחדתי, חשבתי שזה הכי חשוב שיש, לא הייתי מוכנה לשמוע על תמ"ל.

כשיצאו השיניים היא קיבלה את הוירוס הראשון שלה שכן הוא לא בגלל השיניים הוא בגלל הוירוס של הנוגדנים של אחותם שהתפתח בגלל השיניים. לא הייתי סומך על שיניים ככה הרופא אמר, העיקר שהיא יונקת כרגיל. ובכן, כרגיל כמו תינוקת בת יומה. היה לי קשה עם זה שהיא חולה והתחושה שליוותה אותי הייתה שאני היחידה שיכולה להציל אותה. זה נמשך שלושה ימים וההנקה באמת עזרה כי חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוקך, אבל מה אם הוא כבר לא טוב לנפש של האמא שלו?

הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים, שאין סיכוי שאני יכולה להמשיך ככה, אני רוצה לצאת מהבית להתאוורר, אני תכף צריכה לחזור ללימודים ולא התעסק כל היום בשאיבות ולחצים אם היא שבעה, אם יהיה לי מספיק. סופשבוע ארוך אצל ההורים החלטנו שנותנים לה תמ"ל. אהובי נתן לה בקבוק 120. נגמר. עוד 50 נגמר, והיא התפנתה לעיסוק האהוב עליה, לנחור.

ומה קרה לי? הכוס יין והסיגריה כבר לא נראו לי מפחידים, הייתי שקטה, רגועה . וזה שווה הרבה יותר מכל מלחמת חלב אם. אני בעד הנקה, לנסות להתעקש ולא ישר לפסול ולוותר, אבל לא כשזה פוגע בנו, זה כואב הרבה יותר.

החופשה המשפחתית הראשונה שלנו הייתה כמה שבועות אחרי שעברה לתמל ורק נישנשה אותי לפנות בוקר. כשהיינו בחופשה היא לא הייתה צריכה כבר את הנשנוש הזה. בעוד שהיא ישנה שנת בוקר ודודי קפץ על המציאה ישבתי במרפסת המלון וקראתי את "הנסיך הקטן". סגרתי אותו עם דמעות שחנקו אותי והלכתי לחפש את הכתף של העייף.

מה קרה שאל בעיניים עצומות

הבנתי שאני לא אניק אותה יותר לחשתי לו מרוחה בנזלת ודמעות

אז מה, גם אמא שלי לא מניקה אותי

"כי כך דרככם של המבוגרים: תמיד צריך להסביר להם הכל" (מתוך הנסיך הקטן )

#תינוק #לידה #הריון #הנקה #אמא #חופש #דכאון #אהבה