תמיד לפני היומלדת

בין אלה שאוהבים לאלה ששונאים יומלדת אני נמנת עם אלה ששונאים.

כל יומלדת נפתח הסכר, אני נצמדת לשיר של חורף שקורע אותי ונפער לי חור של חוסר השלמה בגוף. השנה השגרה מקשה עלי להתאבל. כשיש לי מחשבות קשוחות רונה מוחאת כפיים ומרחיבה לי את הלב. אני מסתכלת עליה ומבינה הפעם אני חייבת להבשיל ולבחור איזה זרעים אני רוצה לשתול ולתת לילדה שלי לטעום.

תראי, תראי בי מה שיש תראי בי את האין תראי בי אין סוף

באחד הקורסים באוניברסיטה למדנו על דור ה- y וכך שמעתי את ההגדרה הטובה ביותר של עצמי: דור זה מאופין כחסר יוזמה יחסית לדורות הקודמים, אך עם מוכנות גבוהה ללמוד נושאים חדשים. להבדיל מהדורות התעסוקתיים הקודמים, בני הדור הזה אינם מוכנים לוותר על חיי משפחה לטובת קידום בעבודה, הביטחון התעסוקתי לא מדורג אצלם במקום גבוה, ואינם רוצים לקחת אחריות בעבודה אם הדבר ידרוש מהם להשקיע בכך מאמץ רב.

לפני הגיוס קיבלתי מנילה עם מגוון תפקידים נחמדים, מד"סניקית, מורה חיילת, קלדנית בבית משפט (לגבי האחרון- כל אחד והסטיות שלו) שמתי את המד"ס במקום הראשון ובסוף לא הלכתי למיונים. למה? המחשבה המפגרת והקבועה שלי, בסוף זה יסתדר מעצמו.

במשך שנים אהבתי לכתוב בעיקר למגירה, מושפעת מאלפי הספרים שקראתי לאורך השנים. וכשכולם הגיעו לבגרות אחרי הטיול הגדול, אני בחרתי ללמוד כתיבה, בדיוק כשהפרינט מת. הרגשתי שהחלום היחיד שלי מתנפץ.

כבר התחלתי לצאת עם דודי בעלי שיחיה, שכול כולו ראש על הכתפיים. הוא לעומתי אחרי שנה טיול בדרום אמריקה עשה פסיכמוטרי חמש פעמים (זה לא נראה לו מוזר) ולמד הנדסת חשמל. אם אי פעם רציתם לחזות איך נראה בן אדם שאוהב את המקצוע שלו – הרי לכם בעלי. עד כדי שביקרנו בסטימצקי (בימים לפני שהיינו מחוברים לסמארטפון כמו אינפוזיה) הוא היה לוקח ספר של חידות מתמטיות. וכך בעזרת ההגיון שעל פיו הוא פועל הוא דחף אותי לתואר. כל תחילת וסוף סמסטר אני נשבעת שאני מקפיאה את הלימודים, כרגע אני בשנה אחרונה.

בהתחלה כל דבר שאני עושה נראה לי מעניין וקסום. אני רואה את עצמי כמעט בכל עבודה, עד שלב מסוים. גם להיכנס להריון היה נראה לי מאתגר וחוויתי. לבדוק ביוץ, לטבול מקלונים, לצפות לשני פסים ורודים. מה שבא בסופו לא עלה בדעתי, כאמור דור ה Y- לא חושב לטווח ארוך.

לא חשבתי על ההתחייבות, על העבודה לכל החיים. אפשר לפעמים לזרוק את העוללים על סבא וסבתא אבל רוב הזמן אני עובדת באמהות שלי, לא מתלוננת, משתגעת על הקטנה בכל רמ"ח איברי. וכשאין לי כוח גם אז אני חייבת לתפקד, לא יכולה לטרוק את הדלת וללכת, אני כבר לא הנערה הזאת.

מאז שנולדה רונה אני מציפה את ההורים שלי בשאלות, איך אני הייתי כתינוקת חוץ מתלתלים ועור כהה, מתי זחלתי, למה אין לי כמעט תמונות (ילדת זקונים מה חשבתי לעצמי) ובעיקר מתי מרגישים את ההקלה הזאת שזה כבר לא העבודה שלי, אני רק על תקן ייעוץ וכספומט.

תרנגולות חופש אבא אמר. (אבא הוא סוג של פסיכולוג, נשמע עליו עוד הרבה).

וזה נכון, תמיד היה לי חופש מוחלט שבעיני הוא הגורם שהציב לי גבולות. וגם בלבל אותי, כי רציתי להיות הכל ולא כלום.

תמיד אנחנו אומרים שבחיים לא נתנהג כמו ההורים שלנו וזה לגמרי שקר גס כי אם תשאלו אותי מה אני רוצה שרונה תהיה גדולה? מה שהיא רק תרצה

אבל אבא שלה? הוא כבר רשם אותה לטכניון

בשורה התחתונה הערך שהכי חשוב להנחיל הוא צניעות (לא צניעות בלבוש תשחררו).

כשהייתי בכיתה ג' שאל אותי אבא מה את רוצה ליומלדת

אני רוצה קשת אבא

תמיד לפני הגשם יש עננים שחורים ומה שמסתתר פה עוד רגע נגלה