ברווז

מאז שרונה נולדה לא קיפלתי את ארון הבגדים שלי חצי שנה אולי יותר. דחסתי את הבגדים מלפני המסע הזה עמוק בארון. גם כשאמא שלי שאלה אם אני רוצה שהיא תקפל לי, אפילו שהיא מקפלת הכי מושלם לא רציתי ובמיוחד לא רציתי להתעמק בלמה.

בחודש הראשון אחרי הלידה ברחתי לאיפה שרק יכלתי. אחי התחתן שבועיים לאחר הלידה ובשבועיים האלה כל יום שדודי חזר מהעבודה השארתי לו חלב שאוב וטרקתי את הדלת במסע אל השמלה. כל יום, מחפשת, לא מודדת, כלום. רק מסתכלת ולא מעזה.

ברשימת המשאלות השנתית תמיד אני מציינת לעשות ספורט ואף פעם לא מסמנת על המשימה עם המרקר. כי זה בלתי אפשרי, לא הגיוני שאני, מידה פאקינג 36 מכיתה א' עד גיל 26 שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות ספורט בשביל בטן שטוחה צריכה להתמודד עם מידה 40. תגידו שנסחפתי אבל לכל אחת קשה להתמודד עם הקפיצה במידות. (חוץ מרותם סלע ושות').

ביום האחרון שחיפשתי שמלה לחתונה, אותו ריטואל חלב שאוב ביידים שלו והפעם השארתי את הפלאפון בבית. הלכתי בקניון מחנות לחנות, מסתכלת, לוקחת קולב מחזירה ונכנסת לזארה בפעם האחרונה. לא רואה כלום, רק שחור בעיניים. יוצאת מהחנות ורואה אותה. את הבסטית שלי הכי בעולם. את זאת שמוצאת אותי בשנת הסמארטפון בעזרת החושים החדים ששמורים רק לה. אני רוצה לבכות כשאני רואה אותה, אבל שומרת את זה ליום אחר. היא צדה בעיני הסטייל המפחידות שלה את השמלה השחורה הכי מושלמת בחנות שבכלל לא הייתי מסתכלת עליה.

נכנסנו לתא המדידה ביחד ואני ששונאת באותו רגע את הגוף שלי שנאת עולם בכלל לא מתביישת ממנה, מהאחת שלי שעזרה לי לשים תחתונים כשהייתי אחרי הקיסרי.

מהאחת שחיכתה בחוץ וחיבקה את אמא שלי חזק בזמן שצרחתי בחדר ניתוח אפילו שלא כאב (הפחד, אוי הפחד). שאכלה עם האהוב שלי מקדונלדס שהייתי בהתאוששות. שהגיעה יום אחרי עמוסה מתנות וסוד קטן משלה בבטן.

סיפרתי לה אחרי כמה חודשים על הארון הדחוס.

דכאון קל היא אמרה זה בסדר ברבריטה, מותר לך

יום אחרי סידרתי את הארון.

הפטריית כמהין, העוגיה של הקרמבו, השמלה השחורה שיושבת עליך בול, החברה הכי טובה, היא תדע מה לעשות מבלי שתגידי.

תודה.