שנה

לכתוב אליה או לכתוב עליה. אני לא יודעת. ביום הולדת הייתי באטרף של ההכנות, היא הרגישה שמשהו הולך לקרות, סירבה לישון צהריים, פתחה שוב שוב את כל הארונות מטבח. פקדתי על דודי ללכת להביא את הבלונים בפעם המאה והבטחתי לו לעזוב את הסירים ולהרדים את הקטנה. שכבנו חזה אל חזה והיא נגעה לי בעדינות בפנים, מנסה להרדים את עצמה. חיכיתי שתירדם כדי שאוכל להמשיך לפזר סוכריות צבעוניות על המאפינס.

חיכיתי שתקופת המבחנים תסתיים ואני אוכל להסתכל על כל התמונות שהדפסתי ולסמן את כל הדברים היפים שאני זוכרת מהשנה הראשונה שלה. לפעמים אני ממש בוהה בה ומקווה שזה יחרט לי עמוק עמוק כדי שאוכל לספר לה את זה בימים שיבואו, כשהיא כבר לא תאמין לי שגם אני הייתי פעם.

על הימים שכבר התארגנתי והייתי מוכנה ליציאה והיא לא הסכימה לרדת לי מהציצי ונכנעתי ונשארתי בבית. על השינה שהיא דפקה בעגלה באין מפריע בהופעה של אתינקס. על היום שהיא זחלה אלי באטרף כשחזרתי הביתה אחרי שזרקתי את הזבל. על כל בוסה שאת נותנת לי עם כל הפה והנשמה. על הריקודי מול מראה המשותפים שלנו כשאני מאבדת את זה בימים של גשם וסגר בבית.

וגם על העצבים שהיא הביאה לי אני אספר לה, שהיא זורקת בזעם את המוצץ על הרצפה כי לא בא לה לישון. על ההתעוררות המוזרה באמצע הלילה עם אנרגיות של מתולתלת. גם את זה קיבלת ממני, את כל כך תסבלי איתם, כולם יקראו לך כבשה. את תעשי החלקה למרות שאני אגיד לך שלא כדאי. ותשנאי ספרים שיקצרו לך אותם יותר מידי. ובסוף מישהו יתאהב בך בזכותם.

כשסיימתי עם כל ההכנות כולם כבר הגיעו ואת, ישנת כמו שאת אוהבת לעשות ברגעים הלא נכונים. בנתיים הכנתי לך את החצאית המנצנצת וכתר פרחים קטן, בפנים מתכוננת להילחם בצורך שלך להעיף דברים ששמים לך על הראש. ואז קמת, חייכת לקטנים והיית בשוק מהמבוגרים. הנחתי לראשך את הכתר הושבתי אותך על כסא ואת עם אצבע אחת בפה ועיניים פעורות, אף לא חיוך קטן, שוק מוחלט כמו שאת יודעת, כמו אבא שלך, לא משחררת חיוך ככה סתם ואם כבר משחררת אז כזה כמו של אמא- אחד שצוחק על כולם. את מתמסרת לצילומי הטלפון של כולם. ורק אני עמדתי, הסתכלתי עלייך והתאמצתי ממש ממש חזק לחרוט את הרגע הזה. על איך שאת, האחת המיוחדת שלנו.